הדפסה שלח לחבר

מאיר דיזנגוף 1861 - 1936

דיזינגוף בלשכת ראש העיר


מאיר דיזנגוף נולד בכפר אקימובצי שבבסרביה. עד גיל 15 למד ב"חדר" ואצל מורים פרטיים. הוא סיים את הגימנסיה בקישינב ובשנת 1882 התגייס לצבא הרוסי ושירת כעורך עיתון צבאי בז'יטומיר. לאחר שחרורו, עבר לאודסה והיה פעיל בארגון המחתרתי "נרודניה ווליה" (רצון העם) –  פעילות שבעטיה נאסר בשנת 1885 למשך שמונה חודשים. בעת מאסרו נחשף לאידיאולוגיה הציונית והגיע למסקנה כי גאולת העם היהודי תיתכן רק במולדתו הקדומה. 
בצאתו מהכלא עבר לקישינב והקים בה את סניף "חובבי ציון". שם התקרב למנהיגים ציונים כמו יהודה לייב פינסקר, משה לייב לילינבלום ואחרים. בשנת 1887 נסע לפריז ללמוד הנדסה כימית בסורבון.  הוא אף השתלם בייצור זכוכית באוניברסיטה של ליון. שם גם התקרב לברון אדמונד דה-רוטשילד.  בשנת 1892 עלה לראשונה לארץ ישראל בשליחות הברון רוטשילד, והקים בטנטורה (כיום נחשולים) בית-חרושת לייצור בקבוקי זכוכית לתעשיית היין ביקבי ראשון לציון וזכרון יעקב. כעבור שנה, נשא באלכסנדריה לאישה את אהובת נעוריו צינה-חיה לבית ברנר.
הניסיונות להפיק זכוכית מחול הים בטנטורה כשלו, וב-1894 נסגר המפעל. דיזנגוף חזר לאודסה, שם ניהל  בית חרושת לזכוכית בבעלות בלגית. בתקופה זו שב לפעילות ציונית נמרצת; השתתף בשני קונגרסים ציוניים, החמישי והשישי, והיה ממתנגדי תכנית אוגנדה. באודסה התקרב לאנשי רוח מובילים בתחיית התרבות העברית, כמו אחד העם, מנדלי מוכר ספרים, שמעון דובנוב, חיים נחמן ביאליק ואלתר דרויאנוב. 
ב-1904 יסד דיזנגוף את חברת "גאולה" לרכישת קרקעות בארץ ישראל והחל בהפצת מניותיה ברוסיה. ב-16 בספטמבר 1905 עלה לארץ כראש חברת גאולה, תפקיד שכיהן בו עד 1913. 
ב-1906 היה דיזנגוף ממייסדי "אגודת בוני בתים ביפו"  יחד עם עקיבא אריה וייס, יחזקאל סוכובולסקי דנין, יצחק חיותמן ודוד סמילנסקי. האגודה שמה לה למטרה לבנות שכונה עברית חדשה ומודרנית מחוץ לחומות יפו, לימים –
"אחוזת בית". בשנת 1911 נבחר דיזנגוף כראש הוועד ונשאר בתפקידו זה עד שהתמנה ב-1921 לראש העירייה הראשון של תל אביב, כשזו קיבלה מעמד של מועצה מקומית. 
לצד עבודתו הציבורית יסד ביפו חברה מסחרית ליבוא, יצוא וספנות, "מ' דיזנגוף ושות'" בשותפות עם מאיר אריסון. בשנת 1917, בעת הגירוש מתל-אביב, יצא לחיפה ואחר כך לדמשק, שם עמד בראש ועד ההגירה והיה לראש הגולה, "ריש גלותא". יחד עם ארתור רופין שגלה לקושטא ניהל את פעולות העזרה ליישוב העברי בארץ ישראל: אספקת מזון, עזרה רפואית וקורת-גג למגורשים. בסוף 1918 שב דיזנגוף לתל-אביב ונבחר מחדש כיושב ראש הוועד. הוא אף היה חבר הוועד הזמני של יהודי ארץ ישראל וחבר הוועד הלאומי הראשון. ב-1919 יסד את מפלגת "הסתדרות האזרח". לאחר שהתפטר מתפקידו, כיהן במשך השנים 1925–1927 כסגן ראש עיריית יפו וניהל את המחלקה למסחר ותעשייה של הסוכנות היהודית. בשנת 1927 מונה דיזנגוף כקונסול בלגיה בארץ ישראל.
מאיר דיזנגוף היה יזם של עשייה ציבורית. הוא הקדיש מזמנו וממרצו לפיתוח הכלכלה של תל-אביב. הוא היה, בין השאר, הרוח החיה בהקמת נמל תל-אביב שאותה הגה עוד בתחילת שנות העשרים. הנמל נחנך ב-1936, זמן קצר לפני מותו. כדי לעודד ולסייע לתערוכות ולירידים הכלכליים בעיר, הקים את "החברה לפיתוח תל-אביב" שרכשה את האדמות לגני התערוכה בצפון תל-אביב שעליהן הוקם יריד המזרח. בשנותיו האחרונות אף החל בפעולה להקמת שדה תעופה בתל-אביב, פעולה שהושלמה אחר כך על ידי יורשו בתפקיד, ישראל רוקח.
 מאיר דיזנגוף הונצח על ידי עירו עוד בחייו וכמובן לאחר מותו.  ב-1934, בעת החגיגות לחצי יובלה של תל-אביב, נקרא רחוב על שמו; ביובלו ה-75 כונן על שמו פרס עירוני לאמנות; לכבוד יום הולדתו ה-70 הוחלט לטעת גן שיישא את שמו, "גן מאיר", אולם נטיעת הגן התעכבה עד לאחר מותו; ימים מספר לפני מותו נחנכה שכונה חדשה, "קריית מאיר". על שם אשתו נקראה הכיכר המרכזית בעיר, כיכר צינה דיזנגוף. 
דיזנגוף נפטר לאחר מחלה קשה ב-23 בספטמבר 1936. מועצת העירייה הכריזה על שלושה ימי אבל וכל היישוב היהודי בארץ ישראל התאבל על לכתו.
חשיבותו הגדולה של מאיר דיזנגוף הייתה יכולתו להתוות חזון אורבני כולל לשכונה העירונית של יפו,  שעיקרו היה הקמת מרחב יהודי אוטונומי שאינו קשור ליפו, ויחד עם זאת אינו מתעלם מקיומה. לתפיסתו, תל-אביב אינה מוגבלת לתחום השיפוט העירוני, אלא היא מטרופולין כלכלית-מרחבית שבמרכזה מוקד פיננסי עירוני.